ויאמר להם פרו ורבו. אין זה אלא ברכה. דצווי על פו״ר נאמר לבסוף ואתם פרו ורבו כפרש״י והכי אית׳ בסנהדרין נ״ט. אלא כאן לברכה. והא דכתיב ויאמר להם. הוא משום דבאותו מאמר בא כל האמור בענין ואינו לברכה. משא״כ לעיל א׳ כ״ח בא מאמר בפ״ע בסדר האכילה. ע״כ הא דכתיב ויאמר להם אלהים פרו וגו׳ הוא לצווי כמש״כ שם: ומוראכם. שיהיו בורחים ויראים לפגוע באדם: וחתכם. שיהיה לבם נשבר בהגיע האדם להם: בכל אשר תרמש האדמה. קאי על מורא וחתית. דאי על בידכם נתנו. הי׳ לומר כל אשר תרמוש. אלא קאי על מורא וחתית. ושינה הקב״ה הלשון מבחית הארץ ועוף השמים. משום דיש נ״מ בין חיה ועוף לרמש ודגים בענין מורא האדם. דחיה ועוף מתייראים ובורחים כשרואים אותו מרחוק משא״כ רמש ודגים אין מרגישים בזה עד שיהא האדם פושט ידו לנגוע בהם אז נשמטים ובורחים. מש״ה כתיב בכל וגו׳ כשיגע בהם וסיים הקב״ה מאמר בפ״ע. בידכם נתנו. כל הברואים הללו אע״ג שבורחים ממנו מכ״מ ביד האדם נתנו להשיג אותם ע״י חריצות והשתדלות: כירק עשב. כפרי הארץ מיבעי אלא בא ללמד שיהא לחיה דין ירק עשב. שרשאי לתלוש משדה חבירו משום שאין אדם מקפיד ע״ז כמו בפרי וה״נ חיה הבא על שדה חבירו אין בה משום גזל משום שאינה משתמרת בה וכדתנן במס׳ ב״מ פ״ב הי׳ צבי רץ כדרכו כו׳: בנפשו דמו. משום איסור אמה״ח הי׳ די לומר אך בשר בנפשו כמו דכתיב בישראל לא תאכל הנפש עם הבשר. מש״ה פרש״י דמו זה דם מן החי. אבל זה אינו כדעת חכמים בסנהדרין פ׳ ד״מ וכמו שהקשה הרמב״ן ז״ל אבל תרגום יונתן בזמן דנפשי׳ בי׳ או דתליש מן חיתא נכסתא ועד דלא נפקא כולא נשמתא לא תיכלון ביאורו אפי׳ שחוטה רק שהיא עוד מפרכסת משום שעוד דמו בנפשו אסור: מיד כל חיה אדרשנו. מבואר במדרש קהלת ח׳ שהקב״ה עושה דין וחשבון אפי׳ עם אילני סרק אפי׳ עם מקל ורצועה מתחייבין ע״י אדם שניזק ע״י. מכש״כ שהקב״ה ידרוש נפש האדם מיד החיה: מיד איש אחיו. פירש הקב״ה אימתי האדם נענש בשעה שראוי לנהוג באחוה. משא״כ בשעת מלחמה ועת לשנוא אז עת להרוג ואין עונש ע״ז כלל. כי כך נוסד העולם. וכדאי׳ בשבועות ל״ה מלכותא לקטלא חד משיתא לא מיענש ואפי׳ מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות אע״ג שכמה מישראל יהרגו עי״ז וע׳ ס׳ דברים כ׳ ח׳: באדם. ת״א על מימר דיניא ובסהדין. והא דאי׳ בסנהדרין פ״ז דגוי נהרג ע״י עד א׳ ובדיין א׳ היינו דוקא אם מוחזקין בכשרות. דבישראל לא מהני ובדיני אוה״ע מהני אבל סתם ב״א אין נאמנות לעד א׳ ודיין א׳ שלא יטה דינו: כי בצלם אלהים וגו׳. הוא מזל כמש״כ לעיל וההורגו בלי זמנו הרי המלאך תובע דקיונו הרבה: שרצו בארץ. התהלכו בארץ מהר כמו רוצה להרבות הישוב. ובזה ורבו בה. דפירוד מקומות גורם רביה יותר מאשר היו במקום אחד: ואל בניו אתו. אע״ג שלא היו כולם ראוים לרוה״ק מכ״מ בעמדם את נח זכו גם המה לדבר ה׳: ואת זרעכם אחריכם. הוא מיותר שהרי הברית שעם שארי הברואים ג״כ נכללו זרעם לדורות עולם. אלא משום דבני נח כבר היו להם בנים לפני המבול ונכנסו בתבה בכלל בא אתה וכל ביתך כמש״כ לעיל ז׳ א׳. תדע שהרי ארפכשד בן שלישי לשם ונולד שנתים אחר המבול. וע״כ הי׳ לו בן אחד לפני המבול וכן כנען נולד מיד אחר המבול כאשר יבואר. והרי הי׳ בן רביעי לחם אלא כבר היו בתבה. ומש״ה לא היו נכללים בברכת אביהם כמו שלא נתכהן פינחס בברית עם אהרן ובניו כשאר זרעם. מש״ה פי׳ הקב״ה דהברית שלהם גם על ואת זרעכם אחריכם: אשר אתכם. לשמש ולצוות לכם שהרי לא נבראו אלא בשביל האדם: ובכל חית הארץ. ת״א חיות ארעא. פי׳ בזה המקום חיה בפ״ע ולא כללם עם בהמה אע״ג שעמדו יחד בטבע בהמה עם האדם. כדי לפרש בברכה דזה סגולת הברכה לפרש שם המתברך ולא לכללו: אתכם. העומדים אצלכם כדי לקבל הברית. וגם זה סגולת הברכה והברית שתחול בפניו יותר. וכן להיפך קללה ודאי חל בפניו יותר משלא בפניו כמש״כ הרמב״ם בטעם שהמנודה בפניו אין מתירין לו שלא בפניו משום דבפניו חל יותר: לכל חית הארץ. ת״א לכל חית ארעא פי׳ צרכי העולם ושלימותו לאפוקי יוצאי התבה שבאו לשמש את נח כמש״כ לעיל ז׳ א׳ אותם לא היו בברית: והקמתי את בריתי אתכם. הברית שעם כל הברואים הוא אתכם. בשבילכם ובמדינה שנכרת האדם ממנה נאספו גם הברואים שבה. וכמו שאמר צפני׳ הנביא אסף את כל וגו׳ והכרתי את האדם: ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול. לא הבטיח הקב״ה שלא יהיה מבול כלל והרי מצוי שטף במדינה אחת. אלא לא יכרת כל בשר אע״ג שישטוף הרבה אבל לא כל בשר: וגם לא יהיה עוד מבול לשחת הארץ. לשנות צורת הארץ: זאת אות הברית. משמע שהראהו לנח הקשת. ולא כפרש״י להלן י״ז שהוא מיותר אלא מזה המקרא מוכח הכי כמו שדרשו חז״ל על החודש הזה. וזה לכם הטמא. זה יתנו. וה״נ משמעו הכי והראה בדרך נס בלי ענן אלא לצורך הברית: את קשתי. הזה שאתה רואה כעת. נתתי בענן. הנני מטביע שיהיה כן בטבע בעת שיהיה הענן בעת זוהר החמה. והיתה לאות ברית וגו׳. זהו בדרך כלל. ומפרש והולך איך יהיה הברית: ונראתה הקשת בענן. לפי׳ המפרשים כל המאמר כפול. וגם לשון המקרא ט״ז בין אלהים קשה וע׳ רמב״ן וגם לשון הברכה שקבעו חז״ל זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו מיותר. אלא כך הענין דמשמעות ונראתה הקשת היינו שנראה כרגע ונתכסה מיד. וכדומה לזה להלן מ״ה כ״ח ואמר הקב״ה אם יהיה בשעת הענן נראתה הקשת כרגע. אז וזכרתי את בריתי. תדע שמה שבא כרגע השמש נגד הענן המביא הקשת מזה יהיה לסימן שהגשם אינו בא מתחלה לברכה. אלא לשטף מים רבים ולהיות מבול ר״ל. אבל הנני מקים בריתי שלא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. מבואר שיהיה למבול אבל לא לשחת כל בשר. אלא לעונש לשטוף כמה בני אדם ובהמה רבה. וע״ז האופן בא נוסח זוכר הברית דבל״ז היה כח הדין לשטף מכל וכל: והיתה הקשת בענן. שתעמוד הקשת איזה משך זמן ע״י שיהא הגשם עם זוהר השמש מעורבים אזי לא די שאינו בא למבול לשחת. אלא וראיתיה לזכר ברית עולם. שעשיתי להנהיג הטבע ולקיום העולם כמש״כ לעיל ו׳ י״ח. והיינו דכתיב בין אלהים. ולא קאמר ביני. אלא בין אלהים. וכבר ביארנו ריש פ׳ בראשית דשני משמעות יש לשם אלהים. היינו שהוא המנהיג את הטבע והוא הנזכר בכה״ת. שנית הוא הבורא את העולם ומלואה והוא שם אלהים שנזכר בפ׳ בראשית. וזהו מאמר אלהים הבורא את העולם כמש״כ לעיל ז׳ א׳. שראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים המנהיג ומשגיח לטוב ולברכה יתירה. ואם כי הוא הוא ית׳ ויתעלה אחד הוא ואין שני. מכ״מ כך דרך הלשון יפה. והיינו שמברכין על הקשת זוכר הברית ונאמן בבריתו. זוכר הברית הוא באופן הראשון ונאמן בבריתו באופן השני וידוע דמשמעות נאמן הוא לשלם שכר כדאי׳ בת״כ כ״פ אני ה׳ נאמן לשלם שכר. ובתענית י״א. אל אמונה כשם שמשלמין שכר כו׳ וכך ביאור הלשון ונאמן בבריתו. שבהיות הקשת בענן במשך הענן הוא לסימן ברכה לארץ כדאי׳ בתענית ח׳ שמשא דבתר מטרא מטרא : ויאמר אלהים וגו׳. חזר ואמר בפ״ע שלא יפול ספק בלב נח אשר רק בהתראות הקשת יהיו בטוחים מהשחתת הארץ משא״כ באם יהיה גשם שוטף בלי אותו אות הקשת. אפשר חלילה יהי חשש כליון. ואולי שאל נח או התפלל ע״ז. ע״כ חזר ובא המאמר. זאת אות הברית. הקשת הלז שאני מראה אותו לבדו. הוא אות אשר הקימותי ביני וגו׳ גם בלי שום זכירה ואות הקשת. לא בא הקשת בענני ענן להתראות כי אם להורות שהדור ראוי לכליון לולי הברית אבל גם כאשר לא בא להתראות בקשת ג״כ העולם בטוח עפ״י מאמרי לבד. וזהו שמברכין על הקשת עוד וקיים במאמרו. ובשעת ראיית הקשת מברכין על כל אופנים שבא כמו בשעה שמברכין על אשתו של לוט. זוכר את הצדיקים על הצלת לוט: ויהיו בני נח. אלה בני נח מיבעי אלא ויהיו משמעו דשלשה הויות הווין בעולם [וכמו שת״א על המקרא היו אשורם ולטושים. למשרון וכו׳ והוא מדכתיב היו] ופי׳ הכתוב היוצאים מן התבה כי ודאי קרוב לומר שהוליד עוד בנים שלא נתפרשו אבל כאן בא המקרא לספר כי כמו שהושתת העולם בשלשה אופני בני אדם. היינו קין והבל ושת כמש״כ לעיל ד׳ כך היו כאן בני נח יוצאי התבה שהושתת מהם העולם שלשה. שם חם ויפת. וכאשר יסופר ענין שלשה אלה כמה נפרדים היו במהותן: וחם הוא אבי כנען. באשר נעשה עוד אופן רביעי בעולם שיהא עבדות ואדם משועבד לחבירו כמו בהמה המשועבדת לאדם. וזה נתחדש מקללת נח לכנען. הקדים הכתוב אשר חם ומהותו הוא אבי כנען שראוי להיות עבד. משא״כ שם ויפת אין בניהם מוכשרים לכך. וכאשר יבואר עוד: ומאלה נפצה כל הארץ. מלאה כל הארץ מיבעי. אלא בא ללמדנו אשר משלשה אלה נתחלקה כל הארץ. שבאמת בכל הארץ אע״ג שבזה המקום עיקר הישוב מבני שם. ובזה המקום מבני יפת ובזה המקום מבני חם. מ״מ רצון הקב״ה היה שהעולם יתנהג ע״פ שלשה אופני בני אדם. היינו אנשים פשוטים עובדי אדמה ואין להם הרגשה דקה. ואנשים אפרתים מרגישים בשכל אנושי הרבה. ואנשים אלקיים דבקים בה׳ והמה מרכבה לשכינה לפי ערך האדם והמקום. ע״כ מכל שלשה אלו נתחלקה כל הארץ וע׳ להלן מש״כ י׳ ה׳: ויחל נח. לפי הדרש ברבה דתחלת מעשיו היה הכרם. ע״כ היה מיד אחר המבול וא״כ צ״ל דס״ל דבני חם כבר נולדו לפני המבול. ולולי זה הדרש יש לפרש ויחל נח. שמספר האיך הגיע הענין להפריד שלשה אחים בטבעם. ואם היו מעשיות של כל א׳ נפרדים לא היה ניכר כ״כ כמה המה נפרדים. שהרבה השעה גורמת. וכמאמר חז״ל אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. אבל בזה הענין שהזדמן מקרה א׳ לפני שלשתם באופן א׳ והראה כל אחד טבעו. ע״כ נעשה רושם בכל א׳ לעולם כי הוא מוכשר וראוי להיות כן. וכל מי שהוא אדם פשוט נקרא בן חם. ומי שהוא איש אפרתי ושכל טבעי ראוי להקרא בן יפת. ומי שהוא איש אלהיי ראוי להקרא בן שם. ומספר המקרא דהמקרה החל ע״י אביהם: איש האדמה. מש״ה סיבב הקב״ה שיזדמן לפני נח זה הפירוד באשר הוא היה האיש הראשון אחרי המבול שקיום וברית האדמה היה אתו. ובזה מיושב הא דלא כתיב ויחל נח ליטע כרם כמנהג הלשון. אלא ויחל קאי על כלל הענין שבפרשה: בתוך אהלה. באהלה מיבעי. בתוך משמעו באמצע כמו בתוך הגן וכן כ״פ. ואין דרך להעמיד מקום המשכב באמצע האהל אלא באיזה צד. ע״כ נראה שזה גרם לו מעשה בנו הקטן. ששחק עמו בשנתו בשכרותו. לבד הדרש הידוע: וירא חם אבי כנען את ערות אביו. הראה בזה שלא הרגיש התפעלות בזה. אכן לא היה נחשב בזה לחטא. כי כך היה בטבעו בלי הרגשה שכלית. וע״כ לא נתקלל. אלא כתיב אבי כנען. מבואר שכנען היה גורם לזה הספור והוא העושה רעה להזקן: ויגד לשני אחיו. בכל מקום משמעות הגדה הוא ספור ולא אמירה פשוטה. מבואר שלא הגלוי לבד שאין בזה ספור הודיע. אלא ספור מעשה כנען איך התעלל את הזקן: ויקח שם ויפת. כבר פרש״י בשם חז״ל שהתאמץ שם במצוה יותר מיפת. אמנם לא נתבאר סיבת ההתאמצות היתירה ובמה ניכרת ההתאמצות. אבל נראה דלכן לקחו שניהם. משום דלא היה אפשר לכסותו בכבוד אם לא שיעשו שניהם. ואם היה אפשר לעשות ביחיד לא היו עושים שניהם אלא שם לבדו. ולא משום שהרגשו של שם היה חזק יותר אלא משום דשם היה הרגשו משום מצוה. והכלל במצוה שטוב לעסוק בעצמו יותר מבשלוחו. משא״כ יפת שהרגשו היה מצד שכל אנושי. שלא יהי׳ האב מוטל בבזיון ע״כ אין שום שכל אנושי נותן לעשות בעצמו. ומה לנו אם ע״י עצמו או ע״י אחר. והיינו דכתיב ויקח שם. מתחלה נסה שם בעצמו ליקח אולי יוכל לכסות וכאשר ראה שלא יהא נעשה יפה הצטרף יפת ג״כ: וישימו על שכם שניהם. כל אחד השתדל שתהיה השמלה על שכמו ועל שכם אחיו משום שבאופן אחר לא היה נעשה הענין יפה: וילכו אחורנית. אע״ג שהיה אפשר לכסות פניהם בשמלה מבלי ראות גם בהליכה כראוי כאשר כן עשו לבסוף אשר הפכו בע״כ פניהם אחורנית ובכ״ז לא ראו משום שצדדו השמלה באופן שלא יראו במקום שאין ראוי. מ״מ הלכו אחורנית להראות שעיקר הכניסה והביאה באוהל הוא בע״כ: ופניהם אחרנית. לצד אביהם דבא״א לא היו רואין מקומו של האב: מיינו. לא רק משנתו הקיץ אלא גם מיינו והיה דעתו שפוי לגמרי. ע״כ חלה עליו רוה״ק כאשר היה מוכשר. ע״כ וידע וגו׳: עבד עבדים. באמת גם מזרע שם ויפת נמכרו כמה לעבדים. או נשבו במלחמה וכדומה. וכן להיפך לא כל בני כנען המה עבדים. והרי כמה אומות גדולות יצאו ממנו. אלא הקללה היה אשר מי שיגיע לזה להיות עבד יהא מסוגל לזה. כאשר הוא מזרע עבדים מלידה ומבטן ומהריון. משא״כ משם ויפת. אין זרעו מסוגל לזה וגם בהיותו עבד רוחו הפנימית שואף להיות חפשי וממילא אין נוח להשתמש בו וע״י השתדלות נעשה חפשי וע״כ נקרא כל עבד עובד כוכבים. עבד כנעני באשר הוא המובחר שבעבדים. אע״ג שאינו מזרע כנען: ויאמר. אמירה בפ״ע. דמאמר הראשון היה בכעס. אע״ג שהיה ג״כ ברוה״ק. ואין השכינה שורה מתוך הכעס. אעפ״כ בזו השעה שנשרשו עניני הישוב וקיום העולם לימים יוצרו. לא היה כל הענין אלא סיבה קטנה כדי להגיע לידי כך ברוה״ק וכמאמר נבואה אפילו אינו ראוי מצד האדם בשעה אחרת אלא שכך היה רצון ה׳ להוחיל שפע נבואתו באותה שעה על נח. מש״ה בשעה שהיה בכעס לא היה עת רצון לברך. עד שנח מרגזו ואמר עוד הפעם ברוה״ק. ברוך ה׳ אלהי שם. הנה מצות כבוד אב גורם לשכר ופרי בעוה״ז כידוע מעשה דדמא ב״נ. מיהו יש נ״מ בין העושה מצוה זו מחמת שכך רצון ה׳ ולא מצד הרגשת שכל אנושי. ובין העושה מחמת שכלו שמחייבו כך. ע״כ שם שעשה לשם מצוה נתברך שיהיו מבניו עובדי ה׳ ותורתו עד שיחול עליהם השגחת הטבע ע״י הויה בעצמו וזהו שאמר שיהא ברוך ה׳ אלהי שם. הרי שהקב״ה בעצמו ינהג הליכות הטבע והוא יתברך ויתעלה על ידו: ויהי כנען עבד למו. באשר דברכה ראשונה לא היה בכל זרע שם. אלא באומה המיוחדת שהיא ראשית הכונה שתצא בעולם במועדו שיחול עליה שם כבודו ית׳. שע״י יהא נתמלא כבוד ה׳ בכה״א. אמנם עוד הרבה בנים שיצאו משם שלא הגיע למעלה זו והיו אומות העולם גדולות גם המה נתברכו במעלת בני יפת. וע״ע להלן י׳ כ״א: יפת אלהים. באשר אוה״ע מתנהגים ע״פ שרי מעלה שחלק ה׳ מש״ה כתיב אלהים. וגם אוה״ע לא ידעי משם המיוחד כדאיתא בסנהדרין ס׳ ע״א. וע״פ מעשיו בשכל אנושי נתברך בעניני עוה״ז כמ״ש. וע״ע להלן כ״ז מקרא כ״ח: וישכן באהלי שם. עוד ברכו באנשים חכמי לב שירגישו חכמת זרע שם באהליהם שהיא אלקית ואין לה קץ ותכלית. ויבואו גם המה ללמוד מהם דעות ומדות כמש״כ במעלת התורה בי מלכים ימלוכו בי שרים ישורו. וישעיה הנביא מ״ה אמר ואצרך ואתנך לברית עם לאור גוים. משמעו שישראל נוצרו להיטיב אמונת כל עם שנקרא ברית ולהאיר ד״א שלהם. ועוד נכלל בברכה זו דמהרחבת החיים של יפת יגיע תועלת לאהלי שם. כדאיתא בעבודת כוכבים ב׳ במה עסקתם א״ל הרבה מרחצאות כו׳ כדי שיתעסקו ישראל בתורה. וא״כ קאי לשון וישכון על יַפְתְּ אותם הפתוי של יפת ישכון ג״כ באהלי שם. וא״ת וישכן שכינתי במשכניה דשם פי׳ עוד כונה דיפת יזכה אשר ישכון השכינה באהלי שם היינו שע״י מלך פרס נבנה מקדש שני:
